אז איך נולד ספר?

​

באחד הימים כשאספתי את אוריקי נכדתי מגן הילדים, שמעתי ממנה שהילדים בגן
"כבר ברוגז עם סבטה" לשאלתי, למה? ענתה:"היא פשוט ילדה מוזרה,
יש לה משקפיים על עינים שמסתכלות לא ביחד, והיא גם לא יודעת את השפה שלנו
ואי אפשר להגיד לה כלום, וכשמדברים אתה היא ישר מתחילה לבכות ולילל,
חוץ מזה - השמלות שהיא לובשת מצחיקות - כמו פורים"

 "מה את יודעת על סבטה?" שאלתי. אוריקי ענתה שהגננת ספרה שסבטה באה
לגור בקיבוץ מארץ אחרת, רחוקה ושם מדברים בשפה אחרת וגם מתלבשים אחרת,
לא כמו אצלנו בקיבוץ.
"איך לדעתך סבטה מרגישה עכשיו, רחוק מהארץ שהיא מכירה וכאן- אין לה חברים?"
שאלתי - "לא יודעת, היא מרגישה בשפה אחרת"  

שאלתי אותה אם היא זוכרת איך הרגישה כשרצתה לשחק עם רעיה והלכה אליה הביתה,
אבל רעיה אמרה לה "אני לא חברה שלך יותר" ו"תלכי מכאן" וטרקה את הדלת בפניה..
אוריקי לא ענתה, אך הבעת פניה העידה שהיא נזכרת בחוויה בכאב.  

הצעתי לאוריקי להזמין את סבטה לבקר אצלנו בבית "כדי להכיר אותה יותר טוב",
אוריקי הסכימה לאחר רגע או שניים.. התקשרנו.
אמה ענתה. אוריקי הציעה לארח את סבטה בביתנו היום, סבטה הסכימה לבוא יחד עם אמה.

עיקרו של המפגש: לאחר עידוד קל, נשבר הקרח: אוריקי הציעה לסבטה מספר משחקי שולחן ,
סבטה בחרה בפאזל שהרכיבו "בקלי קלות"  ואחר כך הרכיבו מלבני לגו בשותף,
ארמון של ליצנים "כי זה ארמון מצחיק"- אוריקי אמרה ,
אמא תרגמה וסבטה נענעה ראש בהסכמה וצחקה.
תוך התנהלות, גילו שתיהן שהן אוהבות לרקוד, ו"החליטו" על הופעה לכבודנו- הקהל, שנדחף לספה. 
בלי תאום מוקדם הציגו שתיהן ריקוד מאולתר על רקע מוסיקה בערוץ הרוסי.
תוך פרצי צחוק ושמחה ילדותית ומחיאות כפיים מעודדות.

סיומו של המפגש הקסום - בארוחת ערב שכל הנוכחות משתפות פעולה בהכנה,
ופרידה מלבבת ומבטיחה של המשך הקשר..

​

זהו! ידעתי שאני עומדת לכתוב ספר, שיהא מתנת יום הולדת לאוריקי. את ההשראה קבלתי מחווית התקשרות ההדדית שנבנתה, ספונטנית, ללא שפה, על בסיס צרכים משותפים המחברים א.נשים. 
הספר יצא לאור- ספר ילדים שמיועד להורים ומחנכים המאמינים שניתן להטיב את החברה אם נמצא את המחבר המשותף תוך כיבוד השונות ואת הערכים הללו נקנה לדורות הבאים.